נימוקי יוסף על יבמות ג׳

1 מתני' לאחיו השני. שהרי שתיהן מותרות לו ומיבם לאיזו שירצה ויבם צרת בת אחיו והיה לו אשה אחרת ומת:

2 כשם שצרת בתו אסורה עליו משעת נפילה ראשונה כשנפלה לפניו עם בתו כך צרת צרתה וכן לעולם אם יש לו אחין הרבה וכדילפינן מקרא דלצרור דמשמע צרות הרבה:

3 צרתה מותרת. אע"פ שהיתה מקצת זמן צרה לערוה כיון שבשעת מיתת אחיו כשנפלה ליבום לא היתה צרת ערוה מותרת דמיתה מפלת ליבום ולא נשואין הראשונים:

4 וכל שיכלה למאן. כגון שהערוה קטנה:

5 ולא מיאנה. בבעל ומת:

6 צרתה חולצת. שאין קדושיה קדושי תורה לפטור צרתה הלכך צרתה חולצת. אבל אינה מתייבמת. דכיון דרבנן תקינו לה קדושין הרי היא כאשת אחיו וצרתה אסורה ואסיקנא בגמרא דל"ש גרש ולבסוף כנס ול"ש כנס ולבסוף גרש צרותיהן מותרות. ופירושו דהא דאמרינן במתני' נתגרשו צרותיהן מותרות ל"ש גרש הערוה ולבסוף לאחר הגרושין כנס הצרה דמעולם לא היתה צרת ערוה כלל ול"ש כנס הנכרית תחלה קודם שגירש הערוה דהשתא הות צרת ערוה אפ"ה כיון דגרשה ולא היתה אשתו בשעת מיתתו צרתה מותרת:

7 גמ' ותמאן הערוה השתא. ותאמר אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי לבעלי המת ותעקור קדושין הראשונים ותתייבם צרתה:

8 דאמר ר' אושעיא לקמן בפ' ב"ש דף קז. ב"ה אומרים בבעל וביבם למאמרו הוא דממאנת שאם עשה היבם מאמר ביבמתו הקטנה ומיאנה בו מפקיע מיאון למאמר וחוזרת לזיקה לבדה וחולצת ואע"ג דגדולה שעשה בה מאמר ולא רצה לכנוס קיימא לן בפרק ר"ג דף נ. צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו הכא מיאון עקר למאמר ולא בעיא גט:

9 ואינה ממאנת לזיקתו. לעקור נישואין ראשונים ולצאת בלא חליצה והכא נמי גבי ערוה לא עקר מיאון דהשתא לנשואין קמאי למשרי צרתה:

10 צרתה צרת ערוה שאני. רבנן גזור שלא תמאן ליבומי צרתה דלא ליזלזל בצרת ערוה דילמא אתי למישרייה:

11 מיאנה בבעל כלתו נכרית שמיאנה בבעלה מותרת לחמיה דעקרתיה לנשואין והויא כמפותת בנו ומותרת לו אבל מת בנו בעלה הראשון ומיאנה בזיקת היבם אף על גב דנשואין קמאי עקרה אסורה לאביו אלמא משעת נפילה נראית ככלתו. משעה שנפלה להתייבם ונפלה ליבם מחמת נשואין הראשון נראין אותן נשואין גמורין למיהוי אשת המת וכלתו של זה. והכא נמי בצרת הבת משעת נפילה שנזקקת הבת ליבם והוצרכה למאן מחמת קדושי הראשון נראין נשואין גמורים למיהוי אשת המת וצרתה צרת הבת ואי שרית ליה אתי למישרי צרת הבת דעלמא:

12 תוספתא בחיי הבעל. שמתה בחייה בעל אע"ג דקצת זמן היתה צרת ערוה כיון דבשעת מיתת הבעל אינה צרת בתו מותרת אבל אחר מיתת הבעל. אם מתה בתו אחר מיתת בעלה צרתה אסורה כיון דבשעת מיתת בעלה היתה צרת ערוה ואפילו היו לו אחין שהיתה בתו ראויה להתייבם להם או צרתה דאכתי היא זקוקה ליבום אפ"ה לא יוכל ליבם צרת בתו לעולם:

13 מאנו בחיי הבעל. כגון שהיתה הערוה קטנה שיכולה למאן:

14 אחר מיתת הבעל. שלא מיאנה בבעלה אלא ביבם:

15 או שהיו נשואות לאחרים. שהיו לאחיו קדושי טעות בה שקדשה אחר תחילה:

16 בין בחיי הבעל. כדאמרינן לעיל דצרת איילונית מותרת ואפילו הכיר בה כדפסק רבא לעיל:

17 מתני' שש עריות חמורות מאלו. אמרינן בגמרא מכדי הכא כרת והכא כרת הכא ממזר והכא ממזר אם כן מאי חמורות. הלא ט"ו עריות דאסרי צרותיהן שוות הן עם שש עריות אלו. ופריק מפני שאין יכולות לינשא לאחין נקראו חמורות דכל אלו אסורות לכל האחין מפני שקורבתן מצד אביו. ואמו אע"פ שאינה אם שאר אחין אסורה להם מ"מ משום אשת אב ואשת אחיו מאביו כשיש לה בנים בשעת מיתת אחיו אסורה לעולם להם וכיון שכן שאסורות לינשא לאחין צרותיהן מותרות דאין צרה אסורה אלא מאח משום דקאי עליה איסור אשת אח שלא במקום מצוה שהיא בכרת דהא ילפינן מקרא דלצרור שצרותיהן פטורות:

18 מתני' ב"ש מתירין את הצרות. של עריות לאחין להתייבם ולית להו דרשא דלצרור כדמפרש טעמא בגמרא מקרא דכיון דצרה שלא במקום מצוה שריא כ"ש במקום מצוה:

19 חלצו הצרות ב"ש פוסלין. דכיון דזקוקה ליבום חליצה גמורה היא ופסולה לכהונה:

20 וב"ה מכשירין. דכיון דסברי ב"ה דאינה זקוקה לא הויא חליצה וכאילו חלץ לה אינש דעלמא דמי:

21 ובית הלל פוסלין. לכהונה ולתרומה אם היא בת כהן דכיון שהיא ערוה ובכרת עשאה זונה:

22 ואע"פ דצרות שנתייבמו לב"ש בניהם ממזרים לדעת ב"ה לא נמנעו. שאם היו בני צרת ערוה מודיעין אותם ופורשין והכי איתא בגמרא דף יד. בהדיא:

23 גמ' קרי כאן לא תתגודדו. דנראין כנוהגין שתי תורות כשקורין עיירות בי"ד ומוקפין חומה בט"ו:

24 אבל שני ב"ד וכו'. כגון ב"ש וב"ה וכ"ש וכו' וכגון עירות ומוקפין שרי:

25 ת"ר עריות שאמרו. כגון ט"ו נשים:

26 סריס חמה. מפרש לקמן בפרק הערל דף פ. שיצא לקוי ממעי אמו ויש בו סימני סריס כדלקמן ואינו ראוי לזרע וכן אנדרוגינוס לאו בר אולודי הוא וכתיב לא ימחה שמו מישראל פרט לאלו ששמם מחוי ועבד וגר כקטן שנולד דמו ואין להם קורבת אחוה:

27 חרשת ושוטה מתיבמת דתקינו להו רבנן נשואין ולא חולצות דאין להן דעת לקרות ולחלוץ וכתב הרמב"ם ואם רוצה היבם לגרש את החרשת בגט אחר שיבעל אותה הרי זה מגרש:

28 איסור מצוה. מפרש לקמן בפ"ב דף כ. שניות מדברי סופרים:

29 איסור קדושה. חייבי לאוין:

30 חולצות. דכיון דלאו בני כרת נינהו לא מפטרי בלא חליצה ואין מתיבמות. כיון שיש בהם לאו כדמפרש טעמא לקמן דף כ::

31 עקרה וזקנה. מתייבמת דהא כמה עקרות וזקנות מצינו שנפקדו וראויין להקים שם משא"כ באיילונית:

32 וגר ועבד משוחרר לא מיבמין. ומ"מ אם נשא אשת אחיו או גר או עבד אינו חייב משום אשת אח אפי' היו לו בנים לאחיו ממנה כיון שהיתה הורתן ולידתן שלא בקדושה אבל היכא דהוו תאומים והיתה לידתן בקדושה חייבין משום אחותו ואשת אח ומשום דדמו לאחין מן האם ולא מן האב לכך אין מיבמין:

33 החרש והשוטה מיבמין. אשת אחיהם הפקח:

34 ולא חולצין. דלא אלימא חליצתן להפקיע קדושי פקח:

35 והספקות. כגון שקדש אחיו וכו':

36 אינו מייבם דכל אחת שמא אינה יבמתו ונמצא שהיא אחות זקוקתו:

37 או שנתערב. כדמפרש לקמן פרק נושאין על האנוסה דף צט. כגון שילדו לאה ואשת ראובן בנה שני זכרים במחבואה ולא נודע איזה בן ראובן ומת אחד מהם ואחר כך מת ראובן צריך זה הספק לחלוץ לאשתו שמא בן ראובן מת וזהו אחיו של ראובן ולא מיבם שמא אמו היא:

38 או כגון שלא שהתה וכו'. וילדה והוא ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון ויש לו אחין מן הראשון ומן הב' אותו הוולד אינו יכול ליבם אשת אחיו מן הראשון שמא הוא בן השני ובני הראשון הם אחיו מן האם ולא אשת אחיו מהשני מהאי טעמא גופה וחולץ מספק:

39 פצוע דכא וכו' לא מייבמין. דחייבי לאוין נינהו ומ"מ כיון שהיתה להם שעת הכושר רמיא קמייהו לחליצה והאי זקן מיירי שתשש כחו וכשל שהוא דומיא דסריס דלאו בר ביאה והקמת שם הוא:

40 ואם בעלו קנו. ומגרשין בגט בלא חליצה:

41 סליקו להו חמש עשרה נשים

42 פרק שני

43 כיצד אשת אחיו וכו'. כיצד פוטרת צרתה:

44 ונולד להם אח. נמצאת זקוקה ליבם ועליו אסורה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ואח"כ יבם השני. ולו אשה אחרת ומת הראשונה. זו אשת הראשון שנפלה לפניו כבר פעם אחת יוצאה ונפטרת מזה משום אשת אחיו שלא היה וכו' עשה בה זה שמת מאמר. ולא הספיק לכנסה עד שמת:

45 שניה חולצת. ולא מפטרה משום צרת ערוה דלאו צרתה ממש היא ולא מתייבמת. דמאמר קונה מקצת והויא צרת ערוה במקצת:

46 נולד להם אח ומת. המיבם:

47 מיבם לאיזו שירצה. ופטורה חברתה ולאו אעשה בה מאמר קאי אלא ארישא דקתני הראשונה יוצאה וכו' וקאמר ר' שמעון כיון שכשנולד כבר נתיבמה ולא היתה על זה בזיקת נשואי אחיו הראשון מעולם מותרת לו ומיהו לענין הלכתא כסתמא דמתני' קי"ל דרבים נינהו ובין נולד ואחר כך ייבם ובין ייבם ואחר כך נולד אסורה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו:

48 גמ' היכא כתיבא. לאיסורא:

49 המיוחדין בנחלה. הראויין לירש זה את זה ושחולקים נחלה אחת פרט לאחין מן האם:

50 יש זיקה. זיקת יבום אלימא למהוי ככנוסה ואוסרת אמה על היבם משום חמותו דאפי' לאחר מיתה איכא איסורא דאורייתא וכדאמרינן בגמרא הכא ומיהו ראוי שתדע שאם קדשה לאמה של יבמתו ואפילו בחייה קדושין תופסין לו בה דלא אלימא זיקה לאפקועי שלא יהו קדושין תופסין בקרובותיה והכי מוכח מהא דרבי יהודה ב"ב דאע"ג דסבר יש זיקה ואסור באחותה עד שיעשה אחיו הגדול מעשה קדושין שקדש לאחותה קדושין הוו והוא אסור ביבמתו משום אחות אשתו והמעשה תלוי באחיו:

51 שומרת יבם. ממתנת ליבום יבמה:

52 שקדש אחיו. של יבם את אחותה אחר שנפלה זו לפניהם:

53 אומרים לו למארס המתן מלכנוס לפי שאחות זקוקתך היא:

54 עד שיעשה מעשה. עד שייבם אחיך את היבמה ותפקע זיקתה ממך אלמא זיקה אסרה לאחותה והקשו ז"ל אחר שקדש הוה לן למימר שנפקעה זיקתה ואפי' לא יעשה אחיו מעשה ויש תירצו דכיון דקי"ל יש זיקה הרי היא כמקודשת אצלו הלכך אינו דין שתוציא מקודשת למקודשת אבל לפי זה אם נשאה דין הוא דעדיף טפי מן המקודשת ותוציא הזקוקה אבל אינו מחוור זה בעיני המפרשים האחרונים דאי נשואין מפקעי קדושין נמי הוו מפקעי דקדושין מדאורייתא וזיקה מדרבנן והיינו דאמרינן המתן עד שיעשה מעשה וכו' ולא אמרינן ליה שיכנוס אלא עיקר הדבר תלוי במעשה אחיו משום דבמעשה זה הוא מתיר אחותה לאחיו בלי ספק דהשתא לא הויא אחות זקוקתו וכן פירשו הם זכרונם לברכה הא דפרק ארבעה אחין דף כט: דאמרינן ואי סלקא דעתך מאמר לב"ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה. פירוש בשתי אחיות הנופלות לפני שני אחין דקתני חולצות ולא מתייבמות וכו' כלומר דכיון שקנה לזאת נפקעה זיקתה לחברתה להתירה לשני וכן כשקנה חבירו פקעה זיקתה מעליו ובדין הוא דכל שקנה א' מהם חברו יכול ליכנס וליבם לחברתה אלא שגזרו שמא ייבם לכתחלה וקא פגע באחות זקוקתו: